מתוך הספר המנהל החופשי
הגדרת המוצר
המוצר של הארגון הוא אותו שירות או סחורה אשר יוצאים מהארגון לתוך ידיו של לקוח חיצוני. עבור המוצר צריך להתקבל חליפין – לרוב התמורה ניתנת בכסף המשולם עבור שירות או חפץ פיזי שנמסר לידי הלקוח. לפיכך, ניתן להבין מוצר טוב יותר כאשר אנו מכנים אותו: 'מוצר סופי בעל ערך הניתן לחליפין'.
מוצר יכול להיות כל דבר שאדם אחר עשוי לרצות מכם. בעבורכם, כיחידים, מה שאתם מייצרים, הוא הדבר שמצופה מכם. אתם מעבירים את המוצר לעובד הבא בקו הייצור. הדבר הוא בעל ערך, במידה שהוא שימושי עבור האדם שמקבל אותו. אנו קוראים לזה 'ניתן להחלפה', מכיוון שהאדם מקבל את התשלום שלו, שהוא למעשה החליפין הפנימי שלו עם הארגון, בהתבסס על כמות ואיכות השירות או מוצר המשנה שהוא מפיק.
המשימה של פקיד הקבלה יכולה להיות לקבל שיחות טלפון מבחוץ, ולנתב אותן לאדם הנכון בתוך הארגון. אם הוא עושה זאת בזריזות, והתקשורת זורמת בצורה חלקה, ישבחו אותו. אם הכל מבולבל, ושיחות טלפון לא מגיעות ליעדן, הפקיד לא יישאר בתפקידו זמן רב. המוצר שהוא מספק לארגון הוא תקשורת מהירה, חלקה ומדויקת. לתפוקה של הפקיד יש סטטיסטיקה – מספר שיחות הטלפון שמתקבלות ומועברות מדי יום. ככל שיצליח להתמודד עם השיחות הנכנסות, כך הסטטיסטיקה של ביצועיו תהיה גבוהה יותר, פקיד הקבלה ייחשב טוב יותר, והחליפין שלו הוא זוכה – המכונה משכורת – יגדל בהתאם.
אם ניקח את המקרה ההפוך של ייצור פורה, אך ללא חליפין – לדוגמה, צייר מוכשר בצורה יוצאת דופן המצייר יצירות אמנות יפהפיות, אך מסתיר את כולן במרתף שלו. ובכן, הוא החמיץ את הנקודה של חליפין. חישבו על וינסנט ואן גוך המסכן (1853 עד 1890), שמת אומלל ועני, כשמאות ציורים מדהימים ברשותו, או שניתנו עבור תמיכה לאחיו, תיאו ואן גוך (1857 עד 1891), סוחר אמנות מצליח, ולמספר תורמים חביבים. אך, לפי מה שידוע, בכל שנות עמלו וינסנט מכר ציור בודד אחד בלבד! כיום, יצירות המופת הללו שוות עשרות מיליוני דולרים כל אחת. לוינסנט לא עמד ארגון לשירותו; לפיכך, החליפין הפיזי של אומנותו המדהימה לא התרחש במהלך חייו. רצה הגורל, והאח תיאו נפטר רק שישה חודשים אחרי וינסנט, והשאיר אחריו אלמנה צעירה ובן תינוק, גם הוא בשם וינסנט, עם מאות ציורים.
הגברת הצעירה הזאת, יוהאנה ואן-גוך בונגר (1862 עד 1925), דחתה עצות של 'מומחים' להיפטר מציוריו של וינסנט והקדישה את חייה להנצחת וינסנט ותיאו. היא פרסמה ספרים המכילים מאות מכתבים שהאחים החליפו בינהם וספר זיכרונות של וינסנט. יוהאנה ואן גוך התגברה על הערות מזלזלות שהושמעו כלפיה וכלפי ציוריו של וינסנט וטיפלה בחוכמה בעולם סוחרי האמנות, בגלריות ובמוזיאונים והביאה לכך שעבודותיו של וינסנט הוצגו ונמכרו. בזכות הנחישות שלה, האמנות של וינסנט זכתה בהדרגה לשבחים רחבים. אלמלא יוהאנה, סביר להניח שהעולם היום לא היה נהנה מהיופי המהפנט של 'לילות כוכבים', 'שדה חיטה עם עורבים' או 'אירוסים'. יוהאנה נסעה ברחבי אירופה ואז המשיכה לניו יורק לכבוש את 'העולם החדש' עבור וינסנט, הביאה לכך שהציורים שלו יוצגו במוזיאון המטרופוליטן ובעוד מקומות מובילים של אמנות. יוהאנה היתה גאון שיווקי, אנו רואים כעת, מתמרנת בזריזות בעולמם של 'ברי-הסמכא' כדי ליצור ביקוש שאינו יודע שובע לגאונותו הנדירה של הגיס שלה, וינסנט. עכשיו, בואו נדמיין את חייהם של וינסנט ותיאו אם היו מעודדים את יוהאנה להקים ולפתח את 'תאגיד ואן גוך' כשהם עדיין צעירים וחיים. זו הייתה תמונת מצב אחרת לגמרי עבור משפחת ואן גוך, הלא כן?
אנו למדים מכך, ומאינספור מאורעות היסטוריים, שגאונות לבדה אינה מספיקה. כישרון יוצא מן הכלל עשוי ליצור מוצרים למופת, אך הבאתם לידי כל מי שעשוי להינות מהם ולתת תמורה עבורם – זירת השוק הנרחבת – דורש אירגון המבוסס על 'חוקי טבע' שבהם יש לשלוט למען שגשוג מתמשך.
כמות ואיכות המוצרים בלבד הם שקובעים את יכולת הקיום של הארגון. המוצר הסופי הוא זה שכל אחד מחברי הצוות תורם לו, ובסוף התהליך יוצא את הארגון לידיהם של משתמשי הקצה, הלקוחות. לכל יחידה בארגון ולכל עובד יש חלק משלו, עיקרי או מזערי, במוצר הסופי. תרומתו של כל עובד, כאשר היא מועברת לעמיתו לעבודה בקו הייצור, היא מוצר-משנה. מוצרי המשנה, המשתלבים בקפידה, מהווים את המוצר הסופי בר-חליפין של הארגון.
דבר זה נכון גם עבור היחיד. לאדם חייב להיות מוצר, אותו הוא יוצר, זה שהוא נותן לאחרים ועבורו הם מספקים לו דבר מה שווה ערך. האימרה 'ייצור הוא הבסיס למורל' בהחלט תקפה. למעשה, אדם ללא מוצר שהוא או היא גאים בו, כנראה היה משתגע, אם לא גווע ברעב.